עוד תביעה של במרום הפקות 2004 נדחית ונקבע כי התובעת לא הוכיחה דבר ובן אופק אינו בקיא בעובדות ונתונים הצריכים לעניין
|
התובעת |
במרום הפקות 2004 בע"מ ח.פ. 513529586 ע"י עו"ד דור שוורצמן |
|
||
|
נגד
|
|
|||
|
הנתבעת |
ספי גולן (צרפתי) ע"י עו"ד אופיר לב
|
|
||
|
|
|
|||
|
פסק - דין |
|||
לפני תביעה כספית בסדר דין מהיר לתשלום סך של 17,642 ₪.
א. ההליך והצדדים לו
1. התובעת, חברה פרטית, הגישה נגד הנתבעת תביעה לתשלום בגין שירותים ומוצרים שונים. נטען כי השירותים והמוצרים הוזמנו בידי הנתבעת עבור בתה קרן צרפתי, קטינה בת כחמש-עשרה שנה בעת ההתקשרות (להלן הבת), אף סופקו לבת בפועל, אלא שמרבית התמורה בגינם לא שולמה. בקליפת אגוז, דובר בעסקה שנועדה לחשוף את הבת לתחום המשחק ולאפשר לה להשתלב בו על-בסיס השתתפות בכיתות אומן שמעבירים שחקנים מוכרים, הפקת ספר קשיח של תצלומים ('בוק'), גלויות וקלטת וידאו על-ידי התובעת והפנייה למבחני בד ('אודישנים').
2. התביעה, שהוגשה בסדר דין מקוצר, כללה את הרכיבים הללו: יתרת עלות השירותים בסך 5,367 ₪ (מחיר העסקה בסך 5,664 ₪ בהפחתת 297 ₪ ששילמה הנתבעת), 1,534 ₪ בגין עמלת החזר של שלוש-עשרה הוראות קבע ו-10,741 ₪ בגין הפרשי הצמדה וריבית על קרן החוב.
3. כותרת התביעה נמחקה תוך קביעה כי היא אינה ראויה להידון בסדר דין מקוצר [החלטת כב' הרשם ש' רומי מיום 28.5.2017]. התובעת הגישה כתב-תביעה מתוקן בסדר דין מהיר לתשלום אותו סכום על-יסוד אותן טענות שגולל כתב-התביעה שעל-פיו נפתח ההליך. הנתבעת הגישה כתב-הגנה מתוקן, כפרה בחוב וביקשה לדחות את התביעה.
4. דיון הוכחות התקיים ביום 11.11.2019. לתמיכת התביעה העיד מנהל התובעת מר בן אופק [להלן אופק; תצהיריו סומנו ת/1 ו-ת/2]; מן העבר השני של המתרס נשמעו עדויות הנתבעת והבת [תצהיריהן סומנו נ/1 ו-נ/2 בהתאמה]. בתום הבירור סיכמו בעלי-הדין את טענותיהם בכתב. נתתי דעתי לסיכומי התובעת מזה ולסיכומי הנתבעת שהוגשו היום מזה.
ב. דיון והכרעה
דין התביעה להידחות. להלן יובאו הטעמים לכך. ההפניות הן לפרוטוקול הדיון, אם לא צוין אחרת.
1. התובעת לא הציגה את החוזה בין הצדדים ולא הוכיחה את תוכנו
א. התביעה היא תובענה חוזית מובהקת. כך הוצהר במפורש בכותרתה וכך עולה מתוכנה. בסעיף 5 בכתב-התביעה המתוקן צוין שהנתבעת רכשה מהתובעת שירותי מידע ומוצרים. בסעיף 6 הוצגה העסקה הגלומה בחוזה שנכרת בין הצדדים תוך תיאור השירותים והמוצרים שנכללו בה ונקיבת סכומים שהנתבעת התחייבה לשלם עבור כל אחד מהם. על-בסיס זה נטען כי סכום העסקה הכולל עמד על 5,664 ₪. בסעיף 7 הוטעם כי לצורכי תשלום עבור השירותים והמוצרים חתמה הנתבעת על טופס הוראת קבע לבנק בכרטיס אשראי (להלן הוראת הקבע). הטיעון בכתב-התביעה המתוקן נתמך בתצהירו של אופק.
ב. הנתבעת לא כפרה בכריתת עסקה עם התובעת אך הטעימה בכתב-הגנתה כי התובעת לא צרפה לכתב-התביעה את החוזה החתום שחלש על ההתקשרות; צורף 'חוזה לדוגמא' שאינו החוזה שחל על יחסי הצדדים [שם, סע' 11 ו-13]. כתב-ההגנה נתמך בתצהיר הנתבעת.
ג. לגרסת התובעת, ביום 12.4.2010 נחתם חוזה בכתב שכלל את מלוא תנאי העסקה לרבות פירוט המוצרים והשירותים שנכללו בה והסכומים שהנתבעת התחייבה לשלם בגינם, באופן שתואם את פירוט רכיבי העסקה בכתב-התביעה ובתצהירו של אופק [סע' 6 בכתב-התביעה וסע' 5 ב-ת/1]. בכתב-התביעה כלל לא נטען לצירוף החוזה שעליו חתמה הנתבעת; צורפו אליו מחירון התובעת לשנת 2010, הוראת הקבע בחתימת הנתבעת וצילום תעודת הזהות שלה [שם, נספחים 1 ו-2]. אותם נספחים צורפו לתצהיר אופק. אין למצוא בתצהיר מנהל התובעת טענה בדבר צירוף 'חוזה לדוגמא' שהינו זהה לחוזה הספציפי שנחתם על-ידי הנתבעת; אין למצוא בתצהירו של אופק כל אמירה על-אודות הטעם שבעטיו נמנעה התובעת מלהציג את החוזה הספציפי שנחתם עם הנתבעת. זהו חֶסֶר מהותי שיורד לשורשי העדות היחידה שעל-יסודה ביקשה התובעת להוכיח את התביעה.
ד. המסמך שצורף כנספח 1 לכתב-התביעה המתוקן ולתצהיר אופק כונה 'מחירון לשנת 2010'. בעומדו לחקירה נגדית אישר אופק כי התובעת לא הציגה בראיותיה או במצורף לכתב-התביעה את החוזה שנחתם עם הנתבעת ופטר עצמו באמירה כי "החוזה היה חסר" [עמ' 5 ש' 32]. הוא הודה כי אין בידו להציג את החוזה הספציפי שנכרת בין הצדדים והצהיר: "החוזה שלה לפי מה שאני ראיתי, הוא לא נמצא" [עמ' 6 ש' 11-9]. יחד עם זאת טען כי בתהליך כריתת העסקה נחתם חוזה והעתקו נמסר ללקוח; בלשונו: "כאשר לקוח יוצא מהמשרד שלנו הוא מקבל תיקיה מאוד יפה גם עם החוזה וגם עם הסברים על כל התהליך, על הצילומים, על איך להגיע לצילומים, הוא יוצא עם אוסף של ניירות" [עמ' 13 ש' 22-20].
ה. לעומת זאת העידה הנתבעת כי במעמד כריתת העסקה במשרדי התובעת לא קיבלה כל חוזה חתום. בשים לב לכך שהעסקה נכרתה ביום 12.4.2010 ובוטלה על-ידי הנתבעת זמן קצר לאחר מכן בשל אי-מתן השירותים והמוצרים שהובטחו, ומאחר שהתביעה הוגשה רק בחלוף זמן, בחודש דצמבר 2016 – לא זכרה הנתבעת אם בכלל נחתם חוזה בנוסף להוראת הקבע [סע' 6 ב-נ/1]. עדות הנתבעת על כך לא נסתרה והיא חזרה עליה גם בעומדה לחקירה נגדית [עמ' 20 ש' 30-27]. נתתי בה אמון ויש לאמצה כנכונה ומהימנה. ודוק: עדות הנתבעת ניתנה 'מכלי ראשון' ונסמכה על ידיעה אישית. לא כן עדות אופק שהייתה עדות מפי השמועה וגילמה הנחה והשערה. אופק לא היה מעורב בכריתת העסקה עם הנתבעת ולא נכח במעמד חתימה החוזה עמה; הוא אישר כי פגש לראשונה בה ובבת בדיון ההוכחות. עדותו נשענה על מסמכים ונתונים שבידי התובעת לגבי העסקה, זאת בשונה מידיעה אישית על-אודותיה [עמ' 6 ש' 31-30; עמ' 11 ש' 26-25; עמ' 12 ש' 2-1; עמד 13 ש' 23].
ו. התובעת היא 'המוציא מחברו' ועליה נטל הראיה ביחס לכל מרכיבי עילתה. בשים לב למהות החוזית של התביעה ולטיעון שניצבה ביסודה – שכלל הפניה פרטנית לרכיבי העסקה שיוחסה לנתבעת, למוצרים ולשירותים שנכללו בה מזה ולמחיריהם מזה, היה על התובעת להציג את החוזה שנחתם עם הנתבעת. היא לא עשתה כן. בעומדו לחקירה נגדית נאלץ אופק להתמודד עם הקושי; או אז טען כי המסמך שכונה בכתב-התביעה ובתצהירו "מחירון לשנת 2010" הינו "הסכם שפשוט לקחנו ממישהו אחר", בבחינת 'חוזה לדוגמא' [עמ' 8 ש' 36], וביאר את מטרת צירופו: "בכוונה חשבנו שיותר נכון להגיש חוזה אמיתי שנחתם ולא איזה סתם חוזה של המערכת. כדי שזה יהיה כמה שיותר אותנטי" [עמ' 9 ש' 33-32].
ז. לשם הוכחת התביעה אין די בעצם התקשרותם של בעלי-הדין בְּחוזה ערטילאי שתוכנו וחיוביו אינם ידועים והם בגדר נעלם; היה על התובעת להוכיח ברחל-בתך-הקטנה את תוכנו של הָחוזה הספציפי שנכרת בין הצדדים ועל-יסודו הוגשה התביעה. החוזה הספציפי שנחתם עם הנתבעת (לגרסת התובעת) הוא מסמך מהותי לתביעה. אופק, מנהל התובעת והעד היחיד מטעמה, אישר בפה מלא: "סכום התביעה הוא נגזרת של החוזה שהבן אדם חתם עליו" [עמ' 5 ש' 25]. גם בהקשרים אחרים, רלוונטיים להוכחת התביעה והסכום שנתבע בה, נשענה עדותו של אופק על החוזה הספציפי שיוחס לנתבעת [עמ' 6 ש' 6-5]. אף-על-פי-כן, התובעת הצניעה בכתב-התביעה ובתצהיר אופק את חסרון החוזה שנערך עם הנתבעת ולא ציינה על כך דבר.
ח. כדי שתוכל להסתמך על 'חוזה לדוגמא' – חוזה שנכרת עם צד שלישי שאיננו הנתבעת, לשם הוכחת תוכן העסקה עם הנתבעת, היה על התובעת לשכנע תחילה כי נבצר ממנה להציג את החוזה הספציפי שעליו חתמה הנתבעת בעטיו של טעם טוב ומבורר. היא לא עשתה כן. אין בנמצא הצהרה של אופק או גורם אחר מטעם התובעת כי נעשה ניסיון לאתר את החוזה, מתי וכיצד נעשה הניסיון ועל-ידי מי, ואשר תראה כי גם בשקידה ראויה הוא לא אותר. זהו מחדל מהדהד שעומד לתובעת לרועץ; חרף ידיעת שמו ופרטיו של הנציג מטעמה שהחתים את הנתבעת על מסמכי העסקה, היא נמנעה מלזמנו כדי שיעיד על חתימת החוזה הספציפי בידי הנתבעת, על תוכנו ונוסחו, ועל אשר היה עליו – באופן שעשוי לבאר את אי-הצגתו [עמ' 14 ש' 9-7]. אלה מחדלים מהותיים שיורדים לשורשו של עניין; לא ניתן להם כל הסבר. הם מקימים נגד התובעת חזקה ראייתית כי היה בחוזה הספציפי, אילו הוצג, לפעול נגדה ולצדד דווקא בגרסת הנתבעת [ע"א 548/78 פלונית נ' פלוני, פ"ד לה(1) 736, 760 (1980)].
ט. התובעת אף לא הוכיחה את תוכן החוזה הספציפי שנכרת לטענתה עם הנתבעת על-ידי ראיות חלופיות שתחפינה על אי-הצגת החוזה עצמו. היא נמנעה מלזמן לעדות את מי שהיה נציגה בכריתת העסקה והחתמת הנתבעת על מסמכיה, למרות שזהות הנציג הייתה ידועה לה ונטען כי תועדה ברישומים שמצויים בידיה [עמ' 12 ש' 5-3]. לאי-השמעת עד זה, שהינו מהותי להוכחת טענות התביעה, יש נפקות; כדי שהתובעת תוכל להסתמך על 'חוזה לדוגמא' עם צד שלישי שאינו הנתבעת, היה עליה להוכיח באמצעות אותו נציג את זהותו של 'החוזה לדוגמא' לחוזה הספציפי שנכרת עם הנתבעת ונחתם על-ידה. כאמור, לאופק לא הייתה כל ידיעה על כך מכלי ראשון; הוא לא נכח במעמד החתימה ועדותו לגביו ביטאה הנחה והשערה [עמ' 11 ש' 2-1]. למחדל שבאי-העדת עובד התובעת שהחתים על מסמכי העסקה לא ניתן כל הסבר; אי-השמעת עד רלוונטי מקימה נגד התובעת חזקה כי היה בעדות להזיק לה ולהועיל לצד השני [ע"א 465/88 הבנק למימון ולסחר בע"מ נ' מתתיהו, פ"ד מה(4) 651, 659-658 (1991)].
י. נובע מכך שהתובעת לא נתנה טעם מבורר לאי-הצגת החוזה שחלש על ההתקשרות על-ידה, זאת בשונה מן הנתבעת שעדותה סיפקה טעם כזה; בעטיו, לא ניתן לראות את הנתבעת כמי שבחרה להסתיר את החוזה חרף הימצאותו ברשותה. אם לא די בכך, הוכח כי 'החוזה לדוגמא' אינו עשוי להיחשב החוזה אשר ניצב ביסוד העסקה עם הנתבעת.
אופק טען כי בשנה הרלוונטית התקשרה התובעת רק על-בסיס חוזה בנוסח אחד, כְּזה שצורף כ'חוזה לדוגמא'; לדבריו, "אנחנו השתמשנו באותם הסכמים, באותה שנה, [...] השתמשנו בהם עם מאות ואלפי לקוחות. אין חוזים אחרים. צירפתי את אותו חוזה שכל הלקוחות חתומים עליו, אין חוזה אחר" [עמ' 7 ש' 5-3]. יחד עם זאת, אישר כי סכום העסקה 'בחוזה לדוגמא' שונה מסכום העסקה שיוחסה לנתבעת, וכי 'בחוזה לדוגמא' נרכשו מוצרים שונים לגמרי מאלה שהוזמנו בידי הנתבעת [עמ' 7 ש' 3-1; עמ' 9 ש' 27-25].
לא ניתן לקבל את עדותו של אופק כי מתוך 'החוזה לדוגמא' ביכולתו לדלות את המוצרים והשירותים שנכללו בחוזה הספציפי עם הנתבעת – אותו חוזה שלא הוצג ונותר בגדר נעלם. אופק טען שניתן לרכוש שלוש חבילות מוצרים; לטענתו, הנתבעת רכשה 'מוצרי פרימיום', זאת בשונה מחבילת בסיס. הוא גרס שמתוך 'החוזה לדוגמא' בשילוב סכום החיוב החודשי שחל על הנתבעת ביכולתו לדעת מה בדיוק רכשה לפי החוזה שנחתם עמה [עמ' 9 ש' 30-20]. אין לאמץ עדות זו, שלא נסמכה על ידיעה לאשורה אלא הייתה מסקנה שביסודה ממד בולט של השערה. המסקנה הופרכה מתוך עדותו של אופק עצמו; הוא נאלץ לאשר כי אין התאמה בין חבילת הפרימיום שאת רכישתה יחס לנתבעת לבין רכיבי כתב-התביעה והצהיר: "אני לא יודע לענות על זה" [עמ' 10 ש' 10-5].
אופק טען כי ברכישת חבילת פרימיום, מתווספים מוצרי הפרימיום למוצרי חבילת הבסיס ואינם מחליפים אותם; דא עקא, הוא אישר שבתביעה לא נכללו רכיבים שתואמים אמירה זו [עמ' 10 ש' 24-13]. כאשר הופנו לאופק שאלות נוספות שקראו תיגר על הנחותיו לגבי תוכן החוזה שנכרת עם הנתבעת והיכולת לגזור אותו מן 'החוזה לדוגמא', לא הצליח להתמודד עמן ושב וחשף פערים בין הצהרותיו לבין רכיבי התביעה דנן כפי שהוגשה [עמ' 11 ש' 19-5]; לבסוף אישר: "אני מעניין במסמכיי ומשיב אני לא יודע" [עמ' 11 ש' 19].
יא. בניגוד לטענתו של אופק, התביעה לא נסמכה על הוראת הקבע, וזו אינה עשויה לשמש בסיס לחיובה של הנתבעת בסכום התביעה. הוראת הקבע נזכרה בכתב-התביעה ובתצהירו כאמצעי ששימש לתשלום עבור מוצרים ושירותים שנמנו בחוזה, לא מעבר לכך [סע' 7 ונספח 2 בכתב-התביעה המתוקן וסע' 6 ונספח 2 ב-ת/1]. במסמך הוראת הקבע אין אזכור למוצרים ושירותים שהוזמנו מהתובעת או של המחיר שלשיטת התובעת התחייבה הנתבעת לשלם לה עבור כל אחד מהם; אופק נאלץ לאשר זאת [עמ' 7 ש' 18-14].
לא-זו-אף-זו. אופק השליך יהבו על סכומים שנרשמו בהוראת הקבע, על-גבי פתק שלטענתו צורף אליה, וכן על-גבי צילום תעודת הזהות של הנתבעת; צוין שם סך של 297 ₪ במכפלה של 12 חודשים [ר' נספח 2 ב-ת/1 ועדותו בעמ' 7 ש' 8-5]. אלא שבמסמך הוראת הקבע אשר נושא את חתימת הנתבעת לא צוינו סכומים אלא רק פרטי הנתבעת וכרטיס האשראי שלה. התובעת לא הציגה את הוראת הקבע החתומה במקורה ולא הוכיחה, בעדותו של נציגה אשר פעל מטעמה להחתמת הנתבעת על הוראת הקבע, כי אותה פתקית שהתובעת צרפה למסמך הייתה חלק ממנו בזמן-אמת. אלא שזאת עיקר: הן באותה פתקית והן על-גבי צילום תעודת הזהות של הנתבעת נרשם 12X297 ₪; נטען שהדבר ביטא את התחייבות הנתבעת לשלם סך 297 ₪ במשך שנים-עשר חודשים – הם תקופת העסקה, עבור החבילה שהזמינה מהתובעת. בכתב-התביעה ובתצהיר אופק ציינה התובעת כי הנתבעת שילמה תשלום אחד בסך 297 ₪ על-פי הוראת הקבע ואילו יתר התשלומים לא כובדו [סע' 9-8 בכתב-התביעה וסע' 8-7 ב-ת/1]; במסגרת רכיבי התביעה, הנתבעת נדרשה לשלם עמלת החזר הוראת קבע בגין שלושה-עשר תשלומים שלא כובדו [סע' 15 בכתב-התביעה המתוקן וסע' 32 ב-ת/1].
קיים פער גלוי בין החיוב שנובע מכתב-התביעה ומתצהיר אופק, לפיו היה על הנתבעת לשלם סך-הכול ארבעה-עשר תשלומים בהוראת קבע (כך שלאחר תשלום אחד נותרו שלושה-עשר תשלומים שלא כובדו והוחזרו), לבין התיעוד ששויך על-ידי התובעת להוראת הקבע ובו תלה אופק את טיעונו בעדותו לפני, בו דובר רק בשנים-עשר תשלומים בסך-הכול. לפער לא ניתן הסבר; אופק לא ידע לבארו [עמ' 8 ש' 16-8]. הוא מוליך למסקנה כי התובעת עצמה, בכתב-התביעה ובתצהיר של מנהלה, לא ראתה במה שהוצג כמסמך הוראת הקבע ביטוי לתוכן של העסקה אשר נכרתה בין הצדדים ושממנה נצמחו החיובים שיוחסו לנתבעת. הוראת הקבע אינה עשויה אפוא להיחשב ראיה לתוכנו של החוזה הספציפי שלכריתתו טענה התובעת, וכתחליף לאי-הצגת החוזה עצמו או להוכחת תוכנו על-ידי עד מוסמך שנטל חלק בכריתתו.
יב. על-סמך כל אלה אני קובעת כי תוכן החוזה שניצב ביסוד התובענה כלל לא הוכח על-ידי התובעת, בין בהצגתו ובין באמצעים ראייתיים חלופיים שהיו זמינים לה. אי-הוכחת החוזה שקולה לאי-הוכחת החיובים שאת אכיפתם ביקשה התובעת בהליך דנן, ודי בכך כדי להוביל לדחיית התביעה.
2. מעמד תיעוד התובעת כרשומה מוסדית
א. כאשר עומת אופק עם הטענה כי בהיעדר החוזה הספציפי שנערך עם הנתבעת, הוא אינו יכול לדעת מה השירותים והמוצרים שאותם היא הזמינה מהתובעת, ענה כי הוא מסתמך על התיעוד בכרטיס הלקוח של הבת אצל התובעת [עמ' 9 ש' 15-12; להלן כרטיס הלקוח, נספח 11 ב-ת/1]. לטענת התובעת, כרטיס הלקוח וכלל הרישומים שערכה התובעת לגבי העסקה עם הנתבעת הם רשומה מוסדית לפי פקודת הראיות [תצהיר אופק ת/2]. הנתבעת חלקה על היותו של התיעוד רשומה מוסדית [הודעת הנתבעת על הגשת תצהירי עדות ראשית].
ב. אני דוחה את טענת התובעת כי רישומיה לגבי העסקה והקשור בה הם רשומה מוסדית, כך שתוכנם מהווה ראיה לנכונות תוכנם. לא הוכח כי התיעוד שלהיותו רשומה מוסדית טענה התובעת מקיים את התנאים שנמנו בסעיף 36 בפקודת הראיות. אלו תנאים מצטברים שנטל הוכחתם מונח לפתחה של התובעת; אם נטל ההוכחה לא יורם, יחול הכלל הרגיל בדיני ראיות בגדרו יש להגיש מסמך בידי מי שערך אותו תוך העמדתו לחקירה נגדית, בטרם יחשב המסמך ראיה לאמיתות הרשום בו [תפ"ח (מח' ת"א) 1120-04 מדינת ישראל נ' אוחנה (2007)]. אופק נתן תצהיר בדבר התקיימות התנאים שנמנו בדין כדי שתיעוד התובעת יחשב כרשומה מוסדית, אך מעדותו לפני עלה כי התנאים הללו אינם מתקיימים בתיעוד.
ג. כרטיס הלקוח אינו ראיה לנכונות תוכנו בשל טעויות שנפלו בו, אותן מנה אופק בחקירה נגדית. מדובר בטעויות בעניינים מהותיים לתביעה, כגון שיעור החיוב שחל בגין עמלת החזר הוראת קבע [עמ' 7 ש' 28 עד עמ' 8 ש' 1] וטענת התובעת כי 'הבוק' נמסר לבת. בכרטיס הלקוח נרשם ש'הבוק' נמסר לבת ביום 2.6.2010; צוין בו גם כי במועד מאוחר יותר נמצא 'הבוק' דווקא אצל התובעת [במשרדיה בחיפה ביום 13.12.2011 ובמשרדיה בתל-אביב בשנת 2012; עמ' 11 ש' 36-24]. אופק, עדה היחיד של התובעת, היה חסר ידיעה אישית בעניינים הללו ולא היה מעורב בהם בזמן-אמת. השערותיו לגביהם אינן עשויות לשמש תחליף לראיה ממשית בעלת כוח שכנוע [ר' גם עדותו בעמ' 16 ש' 18-5].
ד. התובעת ביקשה לראות בתוכנו של פלט שהופק ממחשביה רשומה מוסדית. לשם כך אין די בתצהירו של אופק שאינו מומחה למחשבים או אבטחת מידע; מי שהועסק על-ידי התובעת בתחומים הללו לא נקרא להעיד על התאמת מערכות התיעוד שלה לתנאים שנדרשים מרשומה מוסדית [עמ' 14 ש' 17-13]. בשל כך לא התקיים בתיעוד זה התנאי ההכרחי שבסעיף 36(3) בפקודה, אותו יש להוכיח על-ידי עדות מומחה בתחום המחשב [עניין מדינת ישראל נ' אוחנה, לעיל, וכן יעקב קדמי על הראיות חלק שני 847-846 (2003)].
ה. הנתבעת כפרה בקבלת השירותים והמוצרים מן התובעת, טענה כי המובטח בעסקה כלל לא סופק ובשל כך היא ביטלה את ההתקשרות זמן קצר לאחר שנכרתה, תוך הודעה על כך למנהל סניף התובעת בחיפה [נ/1 בסע' 24-9 ו-28]. נובע מכך שכדי להרים את הנטל ולהוכיח את מהלך הדברים לגבי העסקה עם הנתבעת, תוכנה ואופן ביצועה היה על התובעת להתכבד ולזמן לעדות את נציגיה ועובדיה שהיו מעורבים בכך. אופק אישר כי זהותם ידועה לתובעת; דובר בעובדי סניף חיפה שלה [עמ' 14 ש' 8-7]. הצגת תיעוד שאינו רשומה מוסדית כהגדרתה בדין אינה עשויה לשמש תחליף ראייתי להבאת העדויות הללו, שלא נשמעו.
ו. בסופו של יום התובעת לא הוכיחה את תוכנו של החוזה שנערך עם הנתבעת ואת טענתה כי התובעת עמדה בכל התחייבויותיה על-פיו, באופן שזיכה אותה בתשלום עבור השירותים והמוצרים שנמנו בו ותומחרו על-פיו.
3. אי-הוכחת סכומי התביעה
א. סכום התביעה הורכב מיתרת סכום העסקה על-פי החוזה שיוחס לנתבעת (5,367 ₪), מן העמלות בהן חויבה התובעת לטענתה בגין החזרת שלוש-עשרה הוראות קבע (1,534 ₪) וכן מהפרשי הצמדה וריבית עד יום הגשת התביעה (17,642 ₪). כל אחד מן הסכומים הללו לא הוכח בראיות שתצלחנה את רף מאזן ההסתברויות.
ב. נוכח האמור לעיל ביחס למחדלי התובעת שהתבטאו באי-הצגת החוזה הספציפי שנחתם עם הנתבעת ובאי-הוכחת תוכנו באמצעים חליפיים – ונוכח הצהרתו של עד התובעת אופק כי סכום התביעה הוא נגזרת של החוזה שנחתם בידי הלקוח, לא הוכחה טענת התובעת כי בגין העסקה נותרה לנתבעת יתרת חוב בסך 5,367 ₪.
ג. לא עלה בידו של אופק להראות כי התובעת חויבה בפועל בעמלה כלשהי בגין החזרתן של הוראות קבע, בעסקה הנדונה כאן; לפי רישומי התובעת שעליהם היא ביקשה להסתמך, עלות החזרתן של כל הוראות הקבע יחדיו הייתה 68 ₪, קרי, סכום נמוך משמעותית מזה שתבעה. או אז טען אופק כי מדובר בטעות של עובד התובעת שביצע את הרישום במסמכיה, קרי, טעות נוספת שאינה מאפשרת לראות בתיעוד זה 'רשומה מוסדית'. אופק לא הציג מסמך שיראה כי ביחסיה עם הבנק חויבה התובעת בסכום ממשי כזה או אחר בגין עמלות החזרת הוראת קבע. אין מחלוקת כי ב'חוזה לדוגמא' שעליו ביקשה התובעת להסתמך אין תמחור של עלות זו. גם בנושא זה הפגין אופק ידיעה קלושה, בשונה מידיעה ממשית שתרים את נטל השכנוע [עמ' 7 ש' 24 עד עמ' 8 ש' 1; עמ' 8 ש' 24-17]. בהיעדר ראיה לתשלום בפועל שהושת על התובעת והסב לה חסרון כיס, אין היא עשויה לתבוע אותו, כפיצוי בגין הפרת חוזה, מהנתבעת. מדובר בנזק שטעון הוכחה בראיה ספציפית, אך הוא לא הוכח כלל.
ד. רכיב הריבית לא הוכח. אופק לא ידע לבאר את תחשיב הסכום שננקב בגינה, 17,642 ₪, שהינו יותר משילוש החוב שנתבע בגין הפרת חוזה. אופק הצהיר כי באת-כוחה של התובעת היא שמכירה את התחשיב שנוגע לשערוך והודה כי אינו מבין בנושא [עמ' 5 ש' 19-18; עמ' 8 ש' 33-32]. עוד אישר כי ידיעתו מסתכמת בהעברת תיעוד לבא-כוחה של התובעת לשם טיפול ובהגעה לבית-המשפט ליתן עדות, לא מעבר לכך [עמ' 6 ש' 31-30]. ממילא, משלא הוכחו רכיבי הקרן שעל הנתבעת לחוב בגינם, אין כל משמעות לתחשיב שנוגע לשערוך.
ה. ניכר כי התובעת אף לא הצליחה לברר לעצמה מה הסכום שלטענתה חבה לה הנתבעת. במכתב מיום 20.10.2016 שהוכן על-ידי באת-כוחה של התובעת נדרשה הנתבעת לשלם חוב נטען בסך 23,457 ₪, קרי, סכום גבוה באופן משמעותי מזה שנתבע בהליך דנן, והכול על-בסיס אותו חוזה נטען ובגין אותה עסקה [נספח 14 ב-ת/1]. במכתב דרישה מוקדם יותר שתאריכו 24.4.2012 הועמד החוב הנטען על סך כולל של 4,414 ₪ [נספח 12 ב-ת/1].
4. אי-הוכחת מתן המוצרים והשירותים
א. הנתבעת טענה שהמובטח בעסקה כלל לא ניתן [ר' כתב-ההגנה בסע' 15, 21, 24 ו-48, סע' 18-9 ב-נ/1 וסע' 14-6 ב-נ/2]. נוכח נושא המחלוקת היה על התובעת להוכיח כי קיימה את התחייבויותיה לפי החוזה, באופן שהשית על הנתבעת חובה לשלם עבור מה שסופק. בעדותו של אופק לא היה כדי להרים את נטל השכנוע. כאמור לעיל, התיעוד שעליו ביקשה התובעת להסתמך אינו רשומה מוסדית, והיא נמנעה מלהעיד את הגורמים מטעמה שנטלו חלק בביצוע העסקה אל-מול הנתבעת והבת.
ב. לאופק לא הייתה ידיעה אישית בעניינים שנגעו למתן מוצרים ושירותים לבת ועדותו לא חיפתה על שהחסירה התובעת בראיותיה; במענה לשאלת בית-המשפט, הוא עמד על זיקתו לעניינים הקשורים בתביעה: "אני הקמתי את החברה, אני הבעלים של החברה, אני העברתי הדרכות לעובדים של החברה, אני כתבתי את הנהלים ואני הייתי עושה ביקורות. לשאלת ביהמ"ש מהמקום הזה אני מעיד ולא על סמך קשר ישיר עם הנתבעת או בתה וכך זה עם כל הלקוחות" [עמ' 13 ש' 28-26].
ג. עמדתי על הקושי לקבל את טענת התובעת כי סיפקה לבת את 'הבוק', שעה שרישומיה כללו בעניין זה תיעוד סותר לפיו 'הבוק' נמצא דווקא ברשות התובעת ואף הועבר ממשרדיה בחיפה למשרדיה בתל-אביב, כל זאת בתאריך מאוחר לזה שבו תועדה כביכול מסירתו לבת. הדברים אמורים גם לגבי מוצרים אחרים שלטענת התובעת נכללו בחוזה עם הנתבעת וסופקו לבת. אופק אישר כי הוא חסר ידיעה אישית לגבי אספקת וידאו וגלויות [עמ' 12 ש' 9-6]; כך ענה גם לגבי עניינים אחרים שנגעו לביצוע החוזה ומתן השירות, ואישר כי לא היה מעורב כלל בתהליך של גיבוש העסקה או מימושה [עמ' 13 ש' 18-17, 25-24]. אופק השליך יהבו על 'נהלים והדרכות' שהעביר לטענתו לעובדי התובעת, אך לא נאמר עליהם דבר בתצהירו והנהלים לא הוצגו; בעצם אזכורם לא היה להוסיף דבר-מה לתשתית הדלה שעל-יסודה ביקשה התובעת לקבל את התביעה.
ד. לא היה בידו של אופק להציג רשימת נוכחות שערכה התובעת ביחס לסדנאות וכיתות אומן, באופן שיעיד על השתתפות הבת בהן; הוא אישר כי אין בתובעת הנחיה לתעד נוכחות בסדנאות וכיתות אומן, תוך שהוא מחווה דעה כי מדובר בנוהל רצוי [עמ' 14 ש' 3-1]. הנתבעת והבת מסרו כי הנתבעת לא קיימה כיתות אומן בסניף שלה בחיפה אלא העבירה אותן לסניף בתל-אביב, באופן שגרם לנתבעת להודיע למנהל סניף חיפה על ביטול ההתקשרות; מאז ועד הגשת התביעה זמן רב לאחר מכן לא חויבה הנתבעת ולא נדרשה לדבר [סע' 21, 24, 29-28 ב-נ/1, סע' 16 ב-נ/2].
ה. כל שעלה בידי התובעת להוכיח היה כי לאתר שלה הועלו כמה תצלומים בודדים של הבת מבית-הספר. הבת מסרה שאינה יודעת על קיום האתר, אינה יודעת כיצד הועלו אליו תמונות שלה ולמיטב זיכרונה היא לא עשתה זאת [עמ' 24 ש' 21-6]. עדותה הותירה רושם כנה ואמין. בנסיבות הללו, שעה שהחוזה וסכומיו לא הוכחו על-ידי התובעת, אין לקבל את התביעה רק בשל חמישה תצלומים של הבת שעלו לאתר התובעת. התביעה לא הוגשה בעילת עשיית עושר ולא במשפט, אף לא הוכחה בעילה זו, וספק רב אם לפעולה כזו יש ערך ממשי כלשהו. הדברים אמורים גם ברכיביה האחרים של התביעה, שלא הוכחו ולא כומתו באופן שיהא בו לצלוח את רף מאזן ההסתברויות.
5. מהימנות עדים ודיות העדויות
א. לשם הוכחת התביעה הסתמכה התובעת על עדותו של אופק – עדות יחידה של בעל-דין כמשמעה בסעיף 54(2) בפקודת הראיות. אין טעם שיצדיק קביעת ממצא לטובת התובעת על-סמך עדות יחידה זו. לכל אורך עדותו הותיר אופק רושם של מי שאינו בקיא בעובדות ונתונים הצריכים לעניין. עדותו נשענה על הנחות והשערות ולא על ידיעה אישית. ביטויי ספק והשערה כ'יכול להיות' ו'אני מניח' נשזרו בה בהיקף ניכר [עמ' 11 ש' 36-33; עמ' 14 ש' 29, 36-34]. חֶלֶף עדות מבוררת ומפורטת מידיעה אישית, כְּזו הדרושה להוכחת הנטל בתביעה כספית שעילתה הפרת חוזה, שב אופק על הטענה הסתמית כי התביעה, שהוכנה בידי באת-כוחה של התובעת ללא מעורבותו, הוגשה על-סמך כל הנתונים שהיו בידי התובעת באותו רגע [עמ' 5 ש' 16-15, 19; עמ' 6 ש' 31-30; עמ' 8 ש' 2-1; עמ' 13 ש' 12-10]. באמירה זו, עליה חזר אופק כמנטרה, אין להוות תחליף להוכחת התביעה בראיות ועדויות ממשיות. אלה לא הובאו על-ידי התובעת.
ב. עדויות הנתבעת והבת על-אודות אי-מתן השירות שעליו נסבה ההתקשרות עם התובעת לא נסתרה. בנסיבות הללו, בכך שהן כללו בתצהיריהן אמירות בעלות אופי משפטי שלא היה בידן להסביר בחקירה נגדית אין להוליך לקבלת התביעה. בעדויות הנתבעת והבת אף לא היה כדי למרק את קשיי עדותו של אופק או להשלים את שהחסירה התובעת בראיותיה.
ג. במונחי מהימנות העדפתי את עדויותיהן של הנתבעת והבת על-פני עדותו של אופק. כך, למשל, כשנדרש הלה לספק הסבר לפרק הזמן שחלף בין הפרת החוזה שיוחסה לנתבעת לבין משלוח מכתב דרישה ראשון לתשלום החוב, תלה זאת בכך שהטיפול בחוב הועבר לחברת גביה שתיאר כ"לא הכי טובה כנראה" [עמ' 12 ש' 16-15]. אופק נאלץ לאשר כי חברת הגביה היא חברה בבעלותו – ולעניין זה כמוה כָּתובעת [עמ' 12 ש' 21-19].
ד. מעמדם של תובע ונתבע אינו שווה. נטל השכנוע ביחס לרכיביה של עילת התביעה מונח לפתחו של תובע ועליו להביא ראיות בכמות ובאיכות שיהא בהן להרימו; אם הצליח התובע בכך בראיותיו, עובר הנטל המשני של הבאת ראיות לסתור אל הנתבע [ע"א 78/04 המגן חברה לביטוח בע"מ נ' שלום גרשון הובלות בע"מ, פ"ד סא(3) 18 (2006)]. במקרה דנן ראיותיה של התובעת לא הרימו את הנטל ולא העבירו למגרש הנתבעת את הנטל להביא ראיות לסתור. התוצאה היא כי התביעה נדחית.
ג. סיכומם של דברים
1. די באמור לעיל כדי להכריע במחלוקת ואין צורך להידרש לטענות נוספות מעבר לכך.
2. התביעה נדחית אפוא. לאחר ששקלתי את המתחייב לפי תקנה 512 בתקנות סדר הדין האזרחי אני מחייבת את התובעת לשלם לנתבעת את הוצאות ההליך בסך 1,000 ₪ ושכר-טרחת עורך-דין (כולל מע"מ) בסך של 5,000 ₪, שניהם בערכי יום פסק-הדין (להלן יחד הסכום הפסוק). הסכום הפסוק ישולם תוך שלושים יום מן המועד בו יומצא פסק-הדין לתובעת, שאם לא כן ישא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום פסק-הדין ואילך עד מועד התשלום בפועל.
המזכירות תמציא את פסק-הדין לצדדים ותסגור את התיק.
ניתן היום, י"ז שבט תש"פ, 12 פברואר 2020, בהעדר הצדדים.
לקריאה נוספת בעניין עורכת דין ליבנה קציר
תגובות
הוסף רשומת תגובה